זו לא החלטה מודעת של מערכות החדשות, אבל היא צריכה להדליק נורה אדומה אצל כולנו

לאחרונה נערך טקס חלוקת פרסי האקדמיה לטלוויזיה ותקשורת, ובהם – פרס על סיקור נושא החטופים. אחת אחרי השנייה עלו עשר עיתונאיות מקצועיות לבמה, כל אחת מהן ראויה להכרה על העשייה התקשורתית ואי הורדת נושא החטופים מסדר היום הציבורי. זה היה רגע של הערכה לעבודה עיתונאית חשובה בתקופה הקשה שאנחנו בתוכה.

אבל רגע אחרי ההתפעלות וקריאות ברשתות על הגאווה הנשית בעקבות התמונה הזו, נשארתי עם כאב בטן: איך יכול להיות שעל נושא כל כך מרכזי ומהותי בחיים שלנו כבר יותר מ-540 יום, רק נשים מסקרות את הנושא, ואין גברים ששותפים למאמץ?

לא מדובר בהחלטה מודעת. בשום מערכת חדשות לא הוחלט לתת את משימת סיקור החטופים לנשים בלבד. אך כאשר רק נשים מסקרות סוגיה – נוצר תהליך שקט אך בעל השפעה ההופך את הנושא להיות בעל אופי מגדרי. השאלות הן לא במה שנאמר – אלא באיך שזה נתפס בעיני הציבור. הרי בסופו של דבר חלק מעבודה התקשורת הוא לתווך לציבור את הסוגיות הפוליטיות הבוערות ולעצב את התודעה והתפיסה לגבי סוגיות אלו. לחלוקה הזו יש מחיר כבד, נושא שנוגע לכולנו – לגברים ולנשים כאחד – מסוקר מזווית אחת בלבד, ולכן גם מתפרש ככזה.

כשנושא מסוקר על ידי נשים בלבד, התודעה הציבורית משייכת אותו גם בלי שהתכוונה לעולם הרגש, הסיפור האישי, הכאב, החמלה, הדאגה והתקווה. כך, מאבק ציבורי שאמור לנסח דרישות מדיניות הופך בהדרגה לסיפור אנושי. הסיקור זז מהזירה הפוליטית לזירה הסימבולית. וזו אינה תוצאה מקרית – אלא דפוס שחוזר על עצמו.

זו איננה פעם ראשונה שבחלוקת פרס הוקרה עומדים על הבמה רק בני מגדר אחד. בדיוק לפני שנה בטקס דומה הוענק פרס על סיקור מהשטח בצפון ובדרום – ובמעמד ההוא כל הזוכים היו כתבים גברים. בצורה לא מודעת יש פה חלוקה מגדרית מובהקת: כאשר מדובר בלחימה – הגברים יסקרו את הנושא. כאשר מדובר בחטופים – הנשים יסקרו. וכאן אמורה להידלק אצלנו הנורה האדומה.

החטופים אינם סיפור של רגשות, של דאגה וכאב. הסיפור האנושי והמשפחתי הוא חלק מהנושא - אבל לא היחיד. יש פה סיפור רחב יותר של מאבק להחזרתם, לחץ לעסקה, החלטות מדיניות שחייבות להתקבל. אך כאשר השיח הציבורי עובר פמיניזציה – הוא עלול לאבד את כוחו כלחץ פוליטי, לא בגלל נשות התקשורת אלא בגלל התפיסה הציבורית.

במציאות תקשורתית שבה אין גברים בסיקור נושא החטופים – נוצרת דה-פוליטיזציה של המאבק. כאילו מדובר ברגש שאין לו דרישה מעשית. וכשאין דרישה – החשש הוא שגם לא יהיה מענה. אחרי יותר מ-540 יום יש עוד מאבק לפנינו, 59 חטופים חייבים לחזור הביתה. זה לא מאבק רק של המשפחות, זה לא רק סיפור אישי, רגשי ומשפחתי. זהו מאבק ציבורי של כולנו, ולכן גם הסיקור לא יכול להיות של נשים בלבד. לחלוקה המגדרית הזו, גם אם יש מי שחוגג אותה כהצלחה, יש מחיר כבד.

"זה לא ימין ולא שמאל - אלא ישר", אמר החטוף אלי שרעבי ששוחרר בעסקה האחרונה. ובהמשך ישיר: זה גם לא נשים ולא גברים, זה של כולם. המאבק חייב להיות של כולנו, בלי קשר למגדר, עד שהחטוף האחרון יחזור הביתה.

לפתיחה באתר דה מרקר